התקיפה מרצועת עזה אירעה בפתאומיות. אבל אם אתה חושב על זה, זה לא היה כל כך בלתי צפוי. כפי שאומר הביטוי העברי המפורסם, "הכתובת הייתה על הקיר".

אבל כדי להבין שהכל לא מקרי, צריך לחזור אלפי שנים אחורה.

הנוכחות היהודית בארץ זו החלה במאה ה-13 לפני הספירה, עם הגעתו של עם ישראל הקדום, אשר נדד בעבר במדבר במשך 40 שנה.

מה שמעניין הוא שסיפור הגעת היהודים לארץ המובטחת נמצא לא רק בתנ"ך היהודי ובברית הישנה, ​​אלא גם בקוראן נאמר שחור על גבי לבן שאללה הוריש את הארץ הזו לבני משה רבנו. . ואנחנו יודעים בדיוק מי הם בני משה. ולמשה עצמו, אגב, מעולם לא ניתן הכבוד להיכנס לארץ הזו, וכעת נמצא קברו הסמלי על שטחה של ירדן המודרנית.

כאלף שנים חלפו מאז כניסת שבטי ישראל, כאשר העם היהודי ביקש מהשופט ומהנביא שמואל מלך. זה קרה מכיוון שהעם היהודי עד לאותו זמן לא היה מאוחד על ידי כוח ריכוזי אחד והיה לו קשה להילחם במלחמות עם אויבו הקדום – הפלשתים.

באותן שנים, לפני יותר משלושת אלפים שנה, כבר נוצרה מדינת ישראל הקדומה. והמלך הראשון היה שאול המלך, אשר נמשח למלך. מאוחר יותר שלט בממלכה דוד המלך ואחריו בנו שלמה. וגם אז היה על היהודים להגן כל הזמן על זכותם להתקיים. והיו מלחמות תמידיות, בעיקר עם הפלשתים.

לאחר שלמה המלך התפצלה ממלכת ישראל הקדומה לשניים – ישראל ויהודה. ישראל התקיימה בחלק הצפוני של הארץ המובטחת במשך מאתיים שנה לפני שנחרבה על ידי האימפריה האשורית. חלק מהאצולה הישראלית גורשו לאשור, וחלק נמלטו ליהודה הידידותית.

ביהודה, שבירתה בירושלים, שלטה השושלת היהודית, שייסד דוד המלך, במשך ארבע מאות שנה, ולאחר מכן נכבשה יהודה על ידי מלך בבל נבוכדנצר.

והוא גירש את היהודים לגלות בבל. אך לאחר זמן מה השתנה השלטון בבבל והמלך הפרסי כורש התיר ליהודים לחזור.

יהודים חיו במחוז יהודה במקום של יהודה הקדומה עד המאה הראשונה לספירה. זאת ועוד, במאה השנייה לפני הספירה נוסדה כאן ממלכת החשמונאים היהודית, שנמשכה כמאה שנים.

כתוצאה מכך, הרומאים מגיעים לכאן, היהודים מורדים בהם והרומאים הורסים את ירושלים ומגרשים את היהודים מהארץ הזו. ואז הייתה התקוממות נוספת נגד הרומאים ורק אז הרומאים שינו את שמו של פרובינציה יהודה לפרובינציה פלשתינה.

הנוכחות היהודית מעולם לא פסקה בארץ זו ומאז חורבן בית שני במאה הראשונה לספירה, התפללו יהודים לכיוון בית המקדש ההרוס בירושלים.

ודווקא בגלל זה, כאשר במאה ה-19 עלתה השאלה לאן צריכים הציונים ללכת כדי להחיות את המדינה האבודה, זו כבר לא הייתה שאלה. היהודים תמיד שאפו לחזור לארץ המובטחת.

וזו הייתה הסיבה העיקרית, אם כי לא היחידה, לכך שהגיעו לכאן גלי הגירה יהודים מרוסיה הצארית.

והיהודים התחילו להגיע בספינות מאודסה. בהתחלה הכל היה רגוע. אבל בהדרגה הערבים המקומיים, שרובם עברו לכאן בתחילת המאה ה-19, זמן קצר לפני העלייה היהודית, התחילו להבין שיהודים קונים קרקעות באופן פעיל מדי, שהם תופסים מקומות עבודה ומעלים את מחירי הדיור.

ובמהלך המאבק על משאבים, היחסים הידרדרו. הכל הביא תחילה לפוגרומים או מאורעות שאורגנו על ידי הערבים ב-1920, אחר כך ב-1921, אחר כך ב-1929 וב-1936, הערבים כבר הקימו את המרד הערבי הגדול. במילים פשוטות, הם החלו לתקוף בגלוי את היהודים החיים על הארץ הזו במספרים גדולים.

המרד דוכא על ידי הבריטים ב-1939. הם דיכאו אותה ביד קשה, והרסו את עמוד השדרה של ההתנגדות הערבית.

אבל היחסים החמירו. והבריטים כבר סבלו מהערבים בדומה ליהודים. והיהודים האשימו את ממשלת בריטניה בכך שהיא עושה ויתורים מיותרים לערבים. לכן, הבריטים היו השליטים כאן בין הפטיש לסדן. וזה גם דחף את העולם להחלטה לחלק את פלסטין לשתי מדינות – יהודית וערבית.

החלטה זו התקבלה ב-29 בנובמבר 1947. היהודים שמחו שיש להם מדינה משלהם, אבל הערבים זעמו. כבר למחרת החלה מלחמת האזרחים, או השלב הראשון של מלחמת העצמאות הישראלית.

מדינת ישראל הוכרזה רק ב-14 במאי 1948. וזה רק בגלל שבן גוריון הבין בבירור שברגע שהקצין הבריטי האחרון יעזוב את הארץ הזאת, ערביי מדינות הסביבה יתקפו בגלוי את היהודים.

כמובן לא קרה שום דבר בלתי צפוי ועם עזיבתם של הבריטים הכריזו חמש מדינות ערב מלחמה על המדינה היהודית שזה עתה נוצרה.

הערבים, למרבה הפלא, הפסידו במלחמה הזו, אבל לא נרגעו. לכן כבר ב-1956 התרחש משבר סואץ או מלחמת סיני, ואז מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מלחמות לבנון ומבצעים צבאיים בעזה. ועכשיו יש לנו עוד מלחמת חרבות ברזל.

ובמשך יותר מ-75 שנה, הישראלים מגנים ללא הרף על זכותם על הארץ הזו. כשם שישראל העתיקה נלחמה על קיומה לפני שלושת אלפים שנה, כך נלחמת ישראל המודרנית על זכות הקיום. ויש תחושה חזקה שמלחמת העצמאות הישראלית עדיין נמשכת.