לאחר פרק זמן קצר מגיעים לארץ זו שבטים יהודים וכובשים אותה בהדרגה. עזה הייתה אז אחת מחמש ערי הפלשתים: עזה, אשדוד, אשקלון, עקרון וגת.

בתנ"ך מוזכר השופט והגיבור היהודי שמשון, אותו אחד שקרע את לוע האריה. אז הגיע שמשון לעיר עזה, בה יושבים אויביו הפלשתים, אשר עתידים להרוג אותו, אך הוא היה חזק עד שקרע את שערי עזה והעמיד אותם ליד חברון. אגב, אחר כך טעה והתחתן עם אשא פלשתית יפהפייה, שהרגה אותו.

אז לא רק שמשון נלחם בפלשתים. התנ"ך מכיל אזכורים רבים למלחמות בין שבטי ישראל והאויב המושבע שלהם, הפלשתים.

אבל הפלשתים היו חזקים וזה מה שדחף את השבטים היהודים להתאחד תחת המלך שביקשו משמואל הנביא.

אז נלחמו השבטים היהודים, תחילה בהנהגתו של שאול המלך, אחר כך דוד המלך. והקרבות העזים הללו הראו בבירור מי היה האויב הבלתי נסבל של היהודים לפני שלושת אלפים שנה.

ולשם המודרני "פלסטין" יש קשר ישיר לזה.

העובדה היא שבמאה השנייה לספירה, כשהרומאים שלטו כאן, מרדו היהודים ברומא. זו הייתה התקוממות עקובה מדם. הם הרגו לגיון שלם. והארץ הזאת נשאה אז את השם "יהודה" לזכר ממלכת יהודה הקדומה, שהתקיימה כאן כמה מאות שנים.

אך כעונש על התקוממות זו, הקיסר הרומאי אדריאנוס שינה את שמו של האזור הזה מיהודה לפלסטין, על מנת למחוק לחלוטין את הזיכרון שהייתה כאן פעם ממלכה יהודית. ואדריאנוס קרא לאזור זה לא במקרה, אלא בשמו של האויב הקדום של העם היהודי – הפלשתים, שעד אז לא נותר מהם דבר מלבד חלק מהגנום שהותירו בדמם ליהודי המקום.

וכמה מאות שנים לאחר האירועים הללו, כבשו הערבים את הארץ הזו. הח'ליפות הערבית שלטה כאן במשך כמה מאות שנים, ולאחר מכן השושלות המצריות, עד שהצלבנים כבשו את הארץ הזו במאה ה-12.

בתקופת הצלבנים הייתה בעזה קהילה יהודית גדולה. עזה הייתה העיר השלישית במונחי אוכלוסייה יהודית בארץ, אחרי ירושלים וצפת. וכך היה עד לבוא האימפריה העות'מאנית במאה ה-16.

תושביה העיקריים של עזה ממוצא ערבי הגיעו לכאן בתחילת המאה ה-19. מאז 1831 שלט כאן השליט המצרי מוחמד עלי. והוא זה שיישב את אלפי חייליו בעזה. במצרים כבר היה אז עודף אוכלוסייה רציני, ולכן המצרים ייסדו כאן ברצון את יישוביהם, וגם אכלסו ערים קיימות. הם אכלסו לא רק את עזה, אלא גם את הסביבה של יפו.

לקראת סוף המאה ה-19 החלו להגיע לכאן גלי עליה יהודית, בעיקר מרוסיה הצארית. יהודים קנו אדמות והתיישבו בערים שונות, כולל עזה.

לפני בואם של הבריטים חיו יהודים וערבים בשלווה למדי.

אבל היחסים הידרדרו והיה מאבק על משאבים. ובשנת 1929 ערכו הערבים פוגרומים ביהודים בכל אזור זה. יותר ממאה יהודים מתו. היהודים נאלצו אז לעזוב מעזה. והבריטים לא אפשרו לנו לחזור.

כתוצאה ממלחמת העצמאות של ישראל ב-1948, נכבשה רצועת עזה על ידי מצרים. בדיוק אז שאזור זה הפך לרצועת עזה. כך היה עד מלחמת ששת הימים של 1967, אז חזרה הרצועה לידי ישראל. ישראל הקימה שם את בסיסיה ויישוביה, כשהיישוב המרכזי הוא גוש קטיף.

על פי הסכמי אוסלו, השליטה בעזה עוברת לידי הרשות הפלסטינית, שתושביה, למרבה האירוניה, נקראים על שם האויב הקדום של העם היהודי – הפלשתים.

כוחות ישראליים שמרו על הסדר ברצועה. אבל עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ההתקפות על ישראלים מהרצועה כמעט לא פסקו. ובשנת 2005 החליטה ממשלת ישראל, בלחץ בינלאומי, לעזוב את עזה ולבצע תוכנית התנתקות בהנהגתו של אריאל שרון.

אז כבר נשמעו קולות שחששו שבמקרה הזה יירו לעבר ישראל ברקטות. אבל ההחלטה התקבלה והמתיישבים היהודים סולקו בכוח מהרצועה.

וב-2007 חמאס ניצח בבחירות בעזה ברוב מוחץ. ומאז, ישראל נמצאת תחת ירי רקטות אגרסיבי תקופתי מהרצועה. את כל המשאבים שחמאס מקבל מישראל ומהעולם כולו הוא משתמש כדי לפתח פעילות טרור נגד ישראל.

ישראל ביצעה מספר פעולות צבאיות ברצועה וכן פיתחה את מערכת כיפת ברזל להגנה מפני טילים. אבל גם זה לא עזר. וב-7 באוקטובר חמאס פרץ את גדר הרצועה וטבח באזרחים, וכתוצאה מכך פרצה מלחמת חרבות הברזל.

אז ישראל שוב צריכה להילחם עם עזה, למרות העובדה שהאויב השתנה, הוא נושא כמעט את אותו שם כמו לפני אלפי שנים.