אז כבר נוצר בישראל הארגון הציבורי הלהט"ב עצמו, אבל המצעדים עוד היו רחוקים. ב-1993 קרה משהו חריג לאותן שנים בפארק שנקין ברחוב באותו השם בתל אביב. חייל ישראלי יצא באופן סמלי מארון עץ, ובכך הכריז שהוא הומו. תגובת הצבא לא איחרה לבוא והחייל גורש מהלוחמים של הנח"ל.

אבל התפנית העיקרית בהתפתחות האירועים התרחשה ב-1998, כשהזמרת הטרנסג'נדרית הישראלית דנה אינטרנשיונל זכתה באירוויזיון. היא ביצעה את השיר "דיווה", שהיה להיט מוחלט באותן שנים, בארץ ובחו"ל. מאז מתקיימים תהלוכות בתל אביב מדי שנה.

היום קשה מאוד לדמיין את תל אביב בלי דגלי קשת בתחילת הקיץ, ואירועים שונים הקשורים לחודש הגאווה הפכו לחלק בלתי נפרד מתרבות ארצנו.

בנוסף למצעדים, יש ברים של הומואים, יש דיסקוטקים, סאונות גייז, חוף גאה, ואפילו פעם היה שוק עם הנושא הזה. במרכז תל אביב נבנה בימים אלה בניין חדש של "מרכז הגאווה", העוסק בתמיכה ופתרון בעיות קהילת הלהט"ב.

הן מסייעות הן לבני נוער שברחו מהבית עקב אי הבנה ודחייה מצד משפחותיהם, כפי שקורה לעתים קרובות, והן תמיכה בגמלאים, שלעיתים בודדים מאוד ורחוקים מלהיות מסוגלים לשתף את כולם בבעיותיהם.

גם לגבי הצבא הישראלי הרבה השתנה. כיום אין בכלל צורך להסתיר את האוריינטציה בצבא, ונציגי להט"ב משרתים בצבא, אולם כמו פעם, רק היום היחס לנושא השתנה לטובה.

מבנה חדש ויפהפה של מוזיאון הסובלנות כבר נבנה בירושלים. מוזיאון זה ממוקם בלב בירתנו ויוקדש למיעוטים.

אבל נשאלת השאלה, מי צריך להיחשב למיעוטים?

ואפרופו זה, אני רוצה להוסיף שבמהלך בניית המבנה החדש של מוזיאון הסובלנות בירושלים נוצר סכסוך עם מוזיאון יד ושם, שכן האחרון חשש שהמוזיאון החדש יעסוק גם בנושא יהודים שמייצגים בצדק מיעוט בעולם. כתוצאה מכך הגיעו כל הצדדים להבנות, שכן היהודים בישראל הם עדיין הרוב.

אבל בכל זאת, כל אחד מאיתנו במעמד כלשהו שייך למיעוט כזה או אחר. למשל, מי שקרא את המקור של המאמר הזה שלי ברוסית הוא מיעוט לשוני בישראל. ויש גם מיעוטים לאומיים, דתיים, תרבותיים וכמובן מיניים.

וסובלנות לא אומרת בכלל שמישהו צריך לסבול מישהו, למרות שזה חלק בלתי נפרד מכל חברה. אבל עדיין, מושג הסובלנות פירושו יחס סובלני יותר כלפי מיעוטים, מיעוטים שונים של החברה שלנו.

לפני שנים רבות למדתי במכינה באוניברסיטת תל אביב, עוד לפני לימודי התואר. והיה לנו קורס על המערכת הפוליטית הישראלית. בקורס זה, בין יתר הנושאים, דנו בשיטה הדמוקרטית של ארצנו. ועשרת עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הוזכרו.

כמובן שהעיקרון הבסיסי אומר לנו שהרוב מחליט מה יקרה ואיך. אך יחד עם זאת, הרוב מתחייב להבטיח את שמירת זכויות המיעוטים. במילים אחרות, כוחו של הרוב יכול בקלות רבה להתפתח מדמוקרטיה לעריצות הרוב אם לא מתחשבים באינטרסים של המיעוט.

פעם כתבתי שדמוקרטיה בפועל היא לא מושלמת, ובמציאות אנחנו לא תמיד מקבלים את מה ששאפנו אליו. אבל כרגע אני לא רואה שיטה טובה יותר מדמוקרטיה, ולכן חובתנו לדאוג שזכויות המיעוטים בארצנו לא נרמסות על ידי הרוב, וזו עבודה קשה לכולנו, ובעיקר על עצמנו.

והיום אין עדיין שוויון זכויות למיעוטים מיניים, כי מחוץ לתל אביב לוקחים סיכונים כשהם הולכים אוחזים ידיים. ואני בטוח שנשיקה חד מינית, גם בקרב אנשים תרבותיים, גורמת לרוב לתגובה שלילית מאוד, וזה מוביל לאפליה, אם כי לא תמיד גלויה. אבל אני מקווה שעם הזמן לא יהיה צורך במצעדי גאווה וזוגות חד מיניים יהיו שגרתיים כמו הטרוסקסואלים.